טיול, או בעצם מסע, זה דבר משונה. זה משונה כשאין בית, כשאין שום שגרה. אולי הייתי רוצה להיות מהמטיילים האלה שיש להם איזו מין שגרה – שקמים בשעה מסוימת, ומצליחים להמשיך לעשות ספורט באופן קבוע, שיחות טלפון למשפחה בשישי בערב. אני לא ממש מצליחה. אולי זו סין ואולי זו אני. בכל אופן, זה משונה אבל זה גם מאוד מלהיב ומאוד ממלא כשכל יום קורה משהו חדש. מראות שמעולם לא ראית לפני כן, אנשים חדשים שברובם יהיו שונים ממך לגמרי, טעמים לא מוכרים. זה מלהיב. ועם כל החמימות והנעימות של בית ושגרה, אין שום דבר בעולם שמשתווה לתחושה הזו שבכל יום העולם נראה אחרת מאשר ביום שקדם לו, ולא שונה בפרטים הקטנים שאני מנסה לראות תמיד, אלא באמת באמת שונה.

ואז מגיעים למקום נורמלי.

גם מקום נורמלי יכול להיות מדהים ביופיו ובאנשיו ובטעמיו ובריחותיו, אבל יש בו משהו נורמלי. אני מנסה לשים את האצבע על המרכיב הזה שמנרמל מקום. אני חושבת שאולי זו התחושה שמתרחשים כאן חיים רגילים של אנשים רגילים, שאמנם הם מוקפים בנוף שאני מעולם לא ראיתי ואוכלים לארוחת בוקר מאכלים שמעולם לא טעמתי וגם הם עצמם חדשים בשבילי, אבל בינם לבין עצמם התחושה היא של נינוחות, של נורמליות מוכרת וטובה. טובה גם לנו הזרים, ונעימה ועוזרת להתמלא שוב בכוחות, להסתובב סתם ככה ברחוב ולהיות נינוחים ונחמדים ולקבל נינוחות ונחמדות בחזרה.

כזו הייתה ז'אנגיה (Zhangye), וכזו היא גם טונגרן (Tongren). עיירות ממוצעות בגודלן, לא כפר ולא עיר, לא יפות באופן מיוחד כשלעצמן אך מוקפות בטבע יפהפה, והרבה אנשים שמסתובבים עם הילדים חסרי המעש שלהם או לוקחים את הנכדים שלהם לחוג או יושבים לאכול צהריים עם חברים או עושים קניות הביתה, ובוהים אך יחד עם זאת מחייכים לאנשים הזרים האלו שמסתובבים ברחוב עם העיניים הכחולות שלהם ובגדי הטיולים הלא-מתאימים-לאווירה שלהם. והייתי חושבת שבכל מקום בעולם זה יראה ככה – אנשים חיים את חייהם הנורמליים, בעוד אנחנו חיים את המסע הלא-נורמלי שלנו. אבל לא, זה לא נכון. יש מקומות לא נורמליים, למעשה רוב המקומות שהיינו בהם לא הרגישו נורמליים.

כי ערים ענקיות (בייג'ין) הן אף פעם לא נורמליות, וגם לא מקומות שיש בהם כמות זהה של תיירים (גם אם סינים) ושל מקומיים (פינגיאו). ובעיירות שבכל שעות היום נראות נטושות לגמרי ופתאום מתעוררות לחיים בלילה לא ברור איזה מין חיים נורמליים האנשים שחיים בהן מנהלים (דונחואנג). ובאיזור שבו רוב האוכלוסיה היא מיעוט במדינה שלהם ואותה מדינה ממשטרת את החיים שלהם ברמה הכי עמוקה אי אפשר להרגיש נורמליות (כל מחוז שינג'יאנג). ומקומות קדושים מדי שאליהם מתנקזים כל האדוקים ביותר של אותה הדת הם בטוח לא נורמליים, לא משנה באיזו דת מדובר (שיאחה, או ירושלים).


וזו אבחנה שאף פעם לא חשבתי עליה, בין שגרה לבין נורמליות, ואיך שגרה יכולה להיות ממש לא נורמלית ואיך אפשר לחוש נורמליות בלי שיש שגרה. ואיך אפשר אפילו לשאוב מהנורמליות הזו נחמות וכוחות ש"בחיים האמיתיים" אני שואבת משגרתיות. וכמה כיף זה כשנורמלי! התחושה הזו שהעולם כמנהגו נוהג גם פה וגם עכשיו, כשהשמש יוקדת או כשיורד גשם מקפיא, ושאנשים חיים את החיים הרגילים שלהם, יושבים בכיכר העיירה האפרורית עם חבריהם הקשישים ופתאום תופסים לך את כפות הידיים בידיים המקומטות והחמימות שלהם ובעיניים בורקות וחיוך רחב פוצחים במונולוג שלם בסינית, או קוראים לכפר שלהם שבמרכז סין "טיבט" ונוסעים ממנו לעיירה האפרורית הסמוכה כדי לצפות ללידה של הילד הראשון שלהם (אנקדוטה לא נורמלית: הם לא יודעים את מין העובר כי זה לא חוקי בסין), וממשיכים בנינוחות הנהדרת של חייהם הנורמליים.

ואני חושבת שהנורמליות הזו היא שגורמת לנו להישאר עוד יום או שניים או שלושה אחרי שכבר תכננו לעזוב, דווקא ב"עיירות הסיניות האפרוריות" כפי שהן מתוארות במדריכי הטיולים, והיא שעושה אותנו מחויכים יותר, פותחת לנו את הלב ופוקחת לנו את העיניים קצת יותר מאשר במקומות אחרים.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

על הכותב
Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

clear formSubmit